כשהקרקע מחזיקה את עצמה, אין סיבה לשלם על שיטה שמפצה על קרקע שלא מחזיקה. קידוח יבש, שנקרא גם קידוח רגיל או קידוח סיבובי, הוא הבסיס שכל שאר שיטות הקידוח נבנו כדי לפתור את מגבלותיו: מקדח מסתובב, חופר, יוצא עם העפר, וחוזר פנימה עד שמגיעים לעומק. אין תמיסה, אין צינור, אין מערכת עזר.
הקטרים והעומקים שאנחנו קודחים
הטווח הזה מכסה כמעט כל תרחיש: מכלונסאות דקים לתוספת בנייה ועד כלונסאות בקוטר 350 ס"מ למבנים כבדים ולגשרים. אותן מכונות סיבוביות קודחות גם באבן ובסלע, עם ראשי קידוח מתאימים, ולכן קרקע קשה אינה סיבה לעבור לשיטה יקרה יותר.
הקרקע שמתאימה לקידוח יבש
- חרסית מהודקת, חמרה יציבה או קרקע מלוכדת שעומדת בפני עצמה
- אבן וסלע, עם ראש קידוח מתאים
- אתרים שבהם מפלס מי התהום נמוך מעומק הקידוח המתוכנן
- פרויקטים שבהם דוח הקרקע לא מצביע על שכבות חול רופפות בתוך העומק
מתי קידוח יבש כבר לא מספיק?
הסימן הראשון מגיע מהבור עצמו. אם אחרי הוצאת המקדח נשמע עפר נופל פנימה, אם הקוטר בפועל גדול מהמתוכנן, או אם קרקעית הבור מתמלאת בעפר בזמן שמכינים את כלוב הזיון, הקרקע אומרת שהיא לא מחזיקה. מים שמופיעים בבור הם סימן שני וברור לא פחות.
במצב כזה ממשיכים באחת משלוש דרכים: קידוח CFA, שבו הבטון נכנס תוך כדי משיכת המקדח ולא מותיר בור פתוח, קידוח קייסינג, שבו צינור פלדה מחזיק את הדופן, או קידוח בנטונייט לקטרים ולעומקים הגדולים. מפני שכל השיטות האלה נמצאות אצלנו בבית, המעבר ביניהן הוא החלטה הנדסית ולא שינוי קבלן.
סדר העבודה באתר
- המודד מסמן את נקודות הקידוח לפי תוכנית הביסוס.
- המכונה מתמקמת ומכוונת לאנך, והקידוח מתחיל.
- המקדח יוצא ומתרוקן מעת לעת, והעפר נערם בצד לפינוי.
- בעומק הסופי בודקים את הבור, מנקים את הקרקעית ומורידים את כלוב הזיון.
- יוצקים בטון ומווסתים כדי שלא יישארו כיסי אוויר.
מה צריך להיות מוכן באתר לפני שהמכונה מגיעה
קידוח יבש הוא השיטה עם ההתארגנות הקלה ביותר, אבל מכונה סיבובית עדיין מגיעה על מובילית וצריכה שטח לעמוד בו. חמישה דברים קובעים אם היום הראשון באתר הוא יום קידוח או יום המתנה.
- דרך גישה שמובילית עוברת בה, בלי כבלים נמוכים ובלי ענפים בגובה המכונה
- משטח עבודה מפולס ויציב סביב נקודות הקידוח, כדי שהמכונה תוכל לכוון לאנך
- נקודות קידוח מסומנות על ידי מודד לפי תוכנית הביסוס, ולא סימון משוער בשטח
- מידע על תשתיות תת קרקעיות בתחום המגרש: חשמל, מים, ביוב, גז ותקשורת
- סיכום מראש מי מזמין את הבטון, מי מספק את כלובי הזיון ומי מפנה את העפר שיוצא
שני הסעיפים האחרונים הם מה שמעכב פרויקטים בפועל. עפר שיוצא מקידוח בקוטר גדול הוא נפח משמעותי, וכשאין לו יעד מסוכם הוא נערם באתר וחוסם את המכונה מלהתקדם לנקודה הבאה.
מה נכנס לתוך הכלונס אחרי הקידוח
הבור עצמו הוא רק חצי מהעבודה. מה שנכנס אליו הוא מה שהופך אותו לכלונס נושא, וכאן הפרטים קטנים ומשמעותיים.
כלוב הזיון מגיע לאתר לפי תוכנית הקונסטרוקטור: מספר מוטות, קוטר, אורך וצפיפות חישוקים. עליו מותקנים שומרי מרחק מפלסטיק, שתפקידם למרכז את הכלוב בתוך הבור ולוודא כיסוי בטון אחיד מכל צדדיו. כלוב שנשען על דופן אחת משאיר את הברזל חשוף לקרקע באותו צד, וזו נקודת קורוזיה עתידית.
היציקה נעשית ברצף אחד, בלי הפסקות בין מערבל למערבל, כדי שלא ייווצר מישק קר בגוף הכלונס. יוצקים מעט מעבר למפלס המתוכנן, מפני שראש הכלונס הוא תמיד החלק המזוהם ביותר, ואז מקצצים אותו בחזרה עד לבטון נקי לפני שיוצקים מעליו את הראש או את הקורה.
למה זו השיטה הזולה
אין תמיסה להכין ולסנן, אין צינור להחדיר ולשלוף, ואין ציוד עזר שצריך להביא לאתר ולפרק ממנו. פחות שלבים משמעם פחות זמן מכונה לכל כלונס, וזה מתורגם ישירות למחיר. בפרויקט שהקרקע שלו מתאימה, קידוח יבש הוא כמעט תמיד ההצעה הנכונה מבחינה כלכלית. שלחו תוכנית ביסוס ונאמר לכם אם הקרקע באתר שלכם מאפשרת אותו.
